logo

Content on this page requires a newer version of Adobe Flash Player.

Get Adobe Flash player

 
בחר איזור

אדוני הארץ
 
אל המעיין בא אזרח קטן כדי לנפוש בחיק הטבע. פתאום הוא מגלה שמישהו כבר היה שם לפניו, הקים גדר מסביב וקיוסק באמצע ועכשיו הוא גובה דמי כניסה, ואולי אפילו בונה לעצמו בית חלומות עם מפל בחצר. חוקי? ממש לא. אז מה עושות הרשויות? משתפות פעולה, כמובן. הרי גם הן נוהגות בצורה דומה




מעל לכביש הגישה ליישוב מעלה-גמלא שברמת הגולן זורם מעיין קטן לתוך בריכה. המקום, חירבת חוחה שמו, נחשב לכמוס ונסתר. מעט מאוד אנשים, אפילו מבין תושבי הגולן, מודעים לקיומו, מה שהביא אליו במשך שנים את יודעי הסוד, שביקשו לעצמם מקום פסטורלי המשלב פכפוך מים עם שלווה קוסמית, ולא פחות מכך אינטימיות. בני הנוער של מעלה-גמלא, שהחליטו לפני כמה שנים לטפח את המקום, סללו שביל, עדרו, ניכשו ודאגו לניקיון, וכך גמלו חסד עם האורחים הספורים שהגיעו למקום.

אלא שעוף השמיים שהוליך את הקול – כמו גם כמה גורמים נוספים, כמו אתר חפירות של בית כנסת עתיק שנמצא בסמוך - הביאו לכך שבתקופה האחרונה חלה עלייה משמעותית במספר המבקרים במקום. אלו התפלאו לגלות בדרכם למעיין שלטי אזהרה חדשים המכריזים כי מדובר בשטח פרטי, וכי הגישה למקום מוגבלת. חירבת חוחה, כך ידעו הכל, נחשבה מאז ומעולם לשטח פתוח שאיננו נמצא בבעלות פרטית, ושהכניסה אליו מותרת באופן חופשי ובוודאי שאינה דורשת תיאום מראש. גם במינהל מקרקעי ישראל לא ידעו דבר על שינוי בסטטוס של המקום. אך למרות זאת השלטים השיגו את האפקט המבוקש: האזרח הפשוט שנתקל במסר המרתיע, מחליט בדרך כלל לפנות לאחור ולוותר.

לא רחוק משם, על 'ציר המפלים' שליד המושב אניעם, ישנו מפלון מים קטן ובריכה המהווים את אחד מיובלי נחל יהודיה, הזורם למטה בעמק. מטיילים רבים נהגו לפקוד את המקום עד לתקופה האחרונה, עת הוקמה במקום גדר גבוהה המונעת גישה למפל. האתר נמצא בתוך שטח מרעה, המוחכר מזה עשרות שנים לחיים דיין, מנכ"ל ארגון מגדלי הבקר לבשר וידיד אישי של ראש הממשלה אריאל שרון. פניותיהם הנזעמות של מטיילים למועצה האזורית וגם לדיין עצמו, נענו בתגובה כי הגדר הוקמה הן כדי למנוע חדירות של זאבים וגניבות, והן מטעמי בריאות - מאחר שהבקר שותה ממי הבריכה. לעובדה שעל פי הסכמי החכירה במדינת ישראל, על שטחי מרעה להישאר פתוחים למעבר רגלי של הציבור הרחב לא ניתנה התייחסות. הגדר במקומה עומדת, וגם כאן המטיילים עושים אחורה פנה.

נמשיך על אותו כביש 20 קילומטרים, ונגיע למושב אליעד. כביש הכניסה למושב מוביל בין השאר למגרש החנייה המשרת את שמורת הטבע של נחל אל-על. ממול לשמורה עומדים עד היום כמה עשרות מבנים נטושים, שהיו חלק ממחנה צבאי של הסורים. יעקב טולדנו, תושב האזור, שיפץ את אחד המבנים בצורה מעוררת התפעלות, ועבר להתגורר בבית המשופץ עם אשתו וששת ילדיו. באמצע שנות התשעים אף הציב קרון משא ישן של רכבת על שפת המצוק שממול, בנקודה המשקיפה על העמק ועל השמורה המרהיבה שלמטה, ומאפשרת תצפית ייחודית לעבר המפלים של נחל אל-על.

מתוך מודעות לאסטרטגיות של המקום, ביקש טולדנו וגם קיבל מהמועצה האזורית וממינהל מקרקעי ישראל אישורים להפעיל בקרון שלו חנות מזכרות. העסקים בחנות לא ממש שגשגו, מה שהביא את אותו להפוך את הקרון לדוכן פלאפל ולאחר מכן לפיצרייה. בשנת 98' הוחלט שלא לחדש את האישורים, והוא התבקש לפנות את הקרון. אלא שבינתיים השכיר טולדנו את הקרון לזוג, שהפך אותו לבית לכל דבר. גדר וגשרון מעץ נבנו במקום, וכך הפך המתחם שסביבו, ויחד איתו שפת המצוק שעליו הוא עומד, לבלתי נגישים לציבור הרחב. הקרון, שעומד במקומו זה עד היום, נושא עליו את השלט 'מעוף הקרון', ומציע לציבור המטיילים לינת שטח. כניסה למתחם מתומחרת על ידי טולדנו בלא פחות מחמישים שקלים.

סוכה עם ג'קוזי



שלושת הסיפורים הללו מעניקים שלוש טעימות קטנות מהמערב הפרוע של רמת הגולן, שבו גורמים פרטיים תופסים חזקה על שטחים שאמורים להיות פתוחים לכל. מדובר בהשתלטות זוחלת, שמתחילה בכניסתם ברשות של אותם גורמים לשטחים למטרה מסוימת, ומסתיימת בהרחבה של תנאי הזיכיון באופן עצמאי. הדוגמה השכיחה ביותר היא של בוקרים ורועים המקבלים שטחי מרעה בחכירה מהמִנהל, ומנצלים את הקרקע - הכוללת לא פעם אוצרות טבע ופינות חמד - למטרות נוספות, פרטיות או כלכליות, תוך מניעת כניסה חופשית. בחלק מהמקרים ההשתלטות נעשית תוך פגיעה בערכי טבע ונוף, כמו למשל עצירת נביעות טבעיות וזרימה של יובלי נחלים לטובת בריכות מלאכותיות. לעתים עשויים 'הבעלים' החדשים אף לפגוע באתרים ארכיאולוגיים.

במועצה האזורית גולן, במנהל מקרקעי ישראל ובמשרד התיירות מיודעים לתופעה ומנסים להילחם בה, אך משום מה עד כה היחידה לפשיעה כלכלית של המשטרה נמצאת מחוץ לתמונה. וכך הזמן חולף, עובדות נקבעות בשטח, והחשש הוא שחוק החזקה בסופו של דבר יעשה את שלו ויכשיר את השרץ.

מי שכן החליט להרים את הכפפה ולהילחם בתופעה הוא יהודה גליקמן, חבר מליאת המועצה האזורית גולן, שעוקב בדאגה כבר כמה שנים אחר התופעה. גליקמן, שהיה מעורב גם במלחמה כנגד תופעת הגבייה המופרזת בחופי הכנרת, סבור כי מדובר בענף נוסף של אותה תופעה, המתאפיין בסימפטומים דומים. "המרכיבים הם אותם מרכיבים, והניזוקים הם תמיד עם ישראל", אומר גליקמן. "זה מתחיל בפרצות בחוק ובסעיפים שלא ידועים לאף אחד - חוץ ממי שמעוניין להשתמש בהם לטובתו, ונגמר ב'הפרטה שבהסכמה' של הטבע, כי אין כוח להילחם באנשים האלה. הריטואל מתחיל בקומבינה, ממשיך בהעלמת עין ונגמר בהכשר שבדיעבד. הבעיה היא שבסופו של התהליך גם חופי הכנרת וגם השטחים הללו, שהיו מקרקעי ציבור המופקדים בידי מינהל מקרקעי ישראל ומיועדים לתועלת הציבור, הופכים לעסק פרטי שיש מי שמרוויח ממנו. והציבור, שנדפק מכל העניין, עוד חושב שהוא באמת צריך לשלם".

למצב בחופי הכנרת התייחס גם מבקר המדינה הקודם, השופט בדימוס אליעזר גולדברג, בדו"ח שפרסם בתחילת השנה. בין השאר ציין המבקר היבטים הרלוונטיים מאוד למה שמתחולל בשטחים הפתוחים ברמת הגולן. "נוכח היותם (של החופים) משאב טבע ייחודי בעל חשיבות לכלל הציבור, ניתן היה לצפות שגישת הציבור לחופים אלה תהיה חופשית ככל הניתן", כתב אז גולדברג, שביקר בחריפות את העובדה שברוב חופי הכנרת נדרשים המתרחצים לתשלום לא מבוטל. דמי הכניסה, שנגבו במסווה של תשלום בעבור שירותי החנייה, נתגלו כגבוהים בעשרות אחוזים מהמותר על פי חוק, כשלרוחצים לא ניתנת כל אפשרות להיכנס לחוף ללא כלי רכב. גולדברג גם התייחס לכך שמרבית החופים נמסרו במשך השנים על ידי המועצות האזוריות עמק הירדן וגולן למפעילים פרטיים, ללא כל מכרז ובהליך נטול תחרות, שלדבריו החדיר במפעילים תחושה שהחופים הם מעין נחלה פרטית שלהם.

אולם מעבר לכל אלה, מתברר גם כי על פי חוקי התכנון והבנייה ותוכנית המתאר הארצית לחופים אסור לגדר ללא היתר את חופי הכנרת. בפועל ניתן למצוא לאורך חופי הכנרת כ-120 גדרות שמונעות מהולכי רגל 'להסתנן' אל שפת האגם, בדיוק כפי שהגדרות בשטחים הפתוחים בגולן מונעות ממטיילים להגיע לפינות החמד. גם בכנרת שיטת הסיפוח הזוחל עובדת: הקבלן המפעיל את החוף מקבל רישיון למטרה אחת, ועל דעת עצמו הוא מרחיב אותו למחוזות אחרים, לא ממש חוקיים. וגם כאן, על אף שהוועדות המקומיות וגורמי התכנון והפיקוח של משרד הפנים מודעים לתופעה, הם לא עושים כמעט דבר כדי למנוע זאת.

"בסופו של דבר, בחופים יש חוק מדינה שמסדיר את העניין, ולכן קשה מאוד להשתלט עליהם בצורה פיזית", מסביר גליקמן מדוע ההשתלטות הפיראטית על שטחים בגולן חמורה עוד יותר ממה שקורה סביב הכנרת. "המחלה העיקרית של החופים היא הגבייה הפרועה - סכומים מופרכים של שמונים ואפילו תשעים שקלים לכניסה עם רכב, בזמן שחוק העזר העירוני מתיר לגבות לא יותר מחמישים שקלים. בגולן מדובר במשהו שלא הכרנו כמותו לפני כן, כלומר השתלטות מוחלטת על הקרקע. יש כאן אנשים שיודעים שאם הם יתחילו את הפרוצדורה בצינורות החוקיים הרגילים אין להם סיכוי, ולכן הם פשוט תופסים את הקרקע, מתגוררים במקום כמה שנים, קובעים עובדות בשטח, ובסופו של דבר מלבינים את ההשתלטות מכוח החזקה. בהקשר הזה 'הלבנה' היא מילה מכובסת, תרתי משמע, אבל בפועל המציאות חזקה מהחוק ומתברר שאין כוח להתמודד עם האנשים האלה.

"אתן לך דוגמה: החוק במדינת ישראל מתיר לכל בוקר או רועה שיש לו שטח מרעה מוחכר, להקים בו סוכת שומר. לשון החוק לא מגדירה מהי אותה 'סוכת שומר', על איזה שטח מותר לה להשתרע ומה הגודל המקסימלי שלה - האם זה אוהל, צריף, קרוואן, או אולי בכלל וילה עם ג'קוזי? אני לא סתם אומר וילה עם ג'קוזי, משום שכבר היו מקרים שבהם אנשים ניצלו את הפרצה הזאת בחוק והפכו את היתר הקמת סוכת השומר לבניית בית חלומותיהם בלב שמורת הטבע".

היה פה מערב פרוע

לדברי גליקמן, בכמה מקרים אבסורדיים במיוחד המשתלטים הללו הצליחו לחייב את המדינה, מכוח החוק, לחבר אותם לתשתיות של חשמל ומים. "צפונית למושב אלוני-הבשן ישנו בית בודד שכזה, שעומד בלב שטח מרעה. במקום אחר בגולן יש חווה שלמה שנוצרה בצורה כזו. אחרי שמוקם הבית ומתגוררים בו כמה שנים, נוצרת סביבו חזקה שמאפשרת לבעלים ללכת ולדרוש שינוי ייעוד קרקע, וברוב המקרים הוא גם יקבל את מה שביקש, במסגרת פשרה או הסדר. למדינה אין כוח או רצון להילחם באיש, והציבור מפסיד את אותה שמורת טבע, שהופכת לנחלתו הפרטית של אדם אחד. אני יודע לפחות על מקרה אחד שמתהווה ממש בימים אלה: החוכרים של המרעה לא רק השתלטו על שמורת טבע ומונעים מהציבור גישה חופשית אליה, אלא כבר הגישו בקשות רשמיות לשינוי ייעוד הקרקע כדי להפוך אותה לאתר אקולוגי מסחרי, שיגרום לאנשים לפתוח את הארנק ולהוציא כסף".

המקרה שעליו מדבר גליקמן נוגע לשמורת עין-תואינה (עין תאנה), הנמצאת על הכביש היורד מבני-יהודה לעבר הכנרת. השמורה, שבה ניתן למצוא בריכת אגירה מלאכותית ובוסתנים של עצי פרי, כלולה בתוך שטח המרעה של רמי בן-צבי, בוקר ממושב גבעת-יואב שחוכר את השטח כבר למעלה משלושים שנה. יותם, אחד מארבעת בניו של בן-צבי, החליט לפני מספר שנים לשפץ את המקום. שביל עביר לכלי רכב נסלל, אזור המעיין נוקה וטופח, והקוצים ושיחי הפטל שהסתירו אותו הורחקו. יותם הוא שבנה במקום את בריכת האגירה, שכונסת לתוכה את המים לפני שהם ממשיכים הלאה לעבר הכנרת. במקביל עבר בן-צבי הצעיר להתגורר בשטח השמורה, במבנה שהוקם מתוקף הסעיף של סוכת שומר.



בחלקה התחתון של השמורה קיימים מספר בוסתנים של עצים מסוגים שונים, שהמשפחה מתעתדת להפוך לחלק ממיזם תיירותי אקולוגי, ולמִנהל כבר הוגשו בקשות בנושא. במקביל, גודרה השמורה, שהיתה פתוחה לציבור הרחב באופן חופשי במשך כמה שנים, ושלטים המורים כי אין להיכנס לאתר ללא רשות נתלו במקום. כיום משפחת בן-צבי מאפשרת כניסה לתושבי הגולן בתיאום מראש, אולם לקבוצות מבחוץ המקום מושכר תמורת מה שמוגדר "סכום סמלי" - עשרה שקלים לאדם, לכיסוי הוצאות הניקיון. המשפחה טוענת כי האלטרנטיבה היחידה לשימור וטיפוח המקום על ידם, היא הזנחה מוחלטת. מעבר לכך, יותם בן-צבי בטוח שהתלונות על ההתנהלות הזו הן בגדר התנכלות וצרות עין, ותו לא. בן-צבי, שלא ממש שש על ההתעניינות התקשורתית בפינת החמד שלו, מסכים אמנם שאם יחסמו את כל שטחי המרעה במדינת ישראל לא יהיה היכן לטייל; אך יחד עם זאת הוא טוען כי המקרה של עין-תואינה יוצא דופן ומצדיק את הצעדים הננקטים כדי להרחיק אנשים מהמקום.

"השטח מוחכר לאבא שלי על ידי מנהל מקרקעי ישראל כמעט 37 שנים, כך שכל הדיבורים כאילו מדובר בפלישה לקרקע או בהסגת גבול הם שקר גמור", הוא אומר. "יש לנו חוזים שנותנים לנו רשות להפעיל שם מרעה וחקלאות, מה שמקנה לנו חזקה על השטח. במסגרת החוזה המשפטי מותר לי לנהוג בשטח כאילו הוא השטח הפרטי שלי לכל דבר. מותר לי לגדר אותו, וכמובן אני מחויב לשמור ולטפח אותו. אני בדיוק כמו כל בעל מטע או חקלאי שלא מעוניין שיחמסו לו את הפרי. מעבר לכך יש היום בשטח חווה חקלאית, מה שהופך את המקום לרגיש מאוד מבחינת גניבות. מסתובבים שם טלאים וכבשים, ובדיוק בגלל זה אני מתגורר שם. אני מאוד רגיש לכל תנועה בשטח. כל מכונית שעוצרת על הכביש הראשי מקפיצה אותי. כל אדם שמסתובב בשטח, לא משנה אם הוא במטעי הזיתים או באזור החווה, הוא מבחינתי גנב בפוטנציה. לפני שהקפנו את הבוסתנים בגדר היה פה מערב פרוע. כל מי שרצה היה נכנס פנימה ועושה כבתוך שלו.

"את הבריכה בניתי לצרכיי האישיים, ולא דמיינתי שתוך שמונה שנים היא תהפוך עולמות, תביא מאות מטיילים לשטח ותיצור כתבות בעיתון. בהתחלה באו פה ושם בודדים. לא הייתי עוכר ישראל. בסך הכל היה לי נחמד שאנשים באו, נהנו, ואפילו השאירו מכתבי תודה. בשנים האחרונות כל זה יצא משליטה, והמקום הפסיק להיות אינטימי וסודי. כמויות הטינופת והזבל שמשאירים פה המטיילים הם פשוט מזוויעות. זה מקום שאתה משקיע בו במשך שנים את הנשמה, ומה שאתה מקבל זה ניירות טואלט משומשים מתנופפים ברוח, צואה ובדלי סיגריות בכל מקום. מי שזה לא קרה לו, לא יודע עד כמה זה מכאיב".

בריכה בסכנת הכחדה

ההחלטה לשים את הגדר, אומר בן-צבי, היתה מבחינתו מעשה חינוכי. "קיבלתי החלטה שמהיום והלאה אף אחד לא נכנס לבריכה הזאת בלי לתאם איתי מראש. מי שמתאם - אין לי בעיה, אבל סיפור כמו שהיה לי בפסח האחרון, כשעשרות אנשים הגיעו לפה והקימו לי אוהלים ליד הבית והבעירו מנגלים, לא מקובל עלי. הייתי נדיב לאנשים, ובסוף לא רק שאני אוכל אותה, אלא אני גם מושמץ בעיתונים.

"מי המעיין מעולם לא שימשו אותי להשקיה", ממשיך בן-צבי. כל הדיבורים על פגיעה בערכי טבע הם לא נכונים. המים משוחררים מהבריכה לערוץ הנחל ומשם לכנרת, וכל זה בהתאם לזיכיון שלנו, שקובע שאין לנו רשות להשתמש במים. תיאורטית אפשר לבנות עוד כמה בריכות דומות בהמשך המורד, מבלי להפריע לזרימת המים לאגן ההיקוות הטבעי.

"במצב שנוצר אני לא רואה אפשרות אחרת מלבד סגירת המקום. אני לא צריך להמשיך לנקות כמו פראייר. מצד שני, כל עוד אני אהיה מבסוט, אין שום סיבה שהמעיין והבריכה לא יהיו פתוחים לציבור".

באופן מפתיע, יותם בן-צבי לא מסתיר את התכלית הכלכלית שיש מבחינתו לפיתוח הסביבתי של המקום. לדבריו הוא כבר פנה בנושא לראש המועצה האזורית ולעמותת התיירות גולן. "החלטה ברורה, שתקבע מי דואג לניקיון המקום ומי אחראי עליו מבחינה משפטית, יכולה להיות פתרון אידיאלי גם מנקודת המבט שלי", אומר בן-צבי. "אני בן ממשיך בגולן, אבל אין לי מקום במשק של אבא שלי. יש לי אינטרס כלכלי ברור בפיתוח התיירות בשטח הזה, אבל אם ברשויות יחליטו להיכנס בי מאיזו סיבה שלא תהיה, אני פשוט ארוקן את הבריכה ואז אף אחד לא יוכל לטייל שם וכולם יאכלו אותה. המצב כיום הוא שאם מישהו טובע בבריכה, אני זה שעומד למשפט. לפי החוזים עם המנהל אני אחראי בעצם לכל מי שמסתובב אצלי בשטח. הדבר האחרון שחסר לי זה שמישהו יחטוף נשיכה מאחד הכלבים ששומרים על העדר, ייפצע במעיין או יטבע בבריכה".

גם יעקב טולדנו בטוח שכל הסיפור סביב הקרון שלו נובע מצרות עין. הוא מפנה אצבע מאשימה לעבר אנשי מושב אליעד, שלדבריו כבר עשרים שנה נלחמים בהיתר שקיבל מהמִנהל להתגורר בבית הסורי הנטוש. "לצערי הם כנראה הצליחו לפעול במועצה האזורית ובמנהל", אומר טולדנו, "אחרת אין לי הסבר מדוע לא חידשו את הזיכיון שלי על המקום. כשאני קיבלתי את השטח לידיים שלי, לפני יותר מעשר שנים, היתה שם מזבלה אחת גדולה. זה לא היה מקום שאנשים בכלל חשבו לבוא אליו. מי שעשה את הפיתוח הסביבתי ואת התצפית לנוף זה אני. במשך כמה שנים היתה שם אפילו משקפת שאני קניתי, והמבקרים יכלו להשתמש בה באופן חופשי. תן לי סיבה אחת שבגללה אני אוותר על כל זה.

"אז עכשיו מלכלכים עלי, אבל אף אחד לא מזכיר שאני הייתי בשטח ברישיון. לפני שלוש שנים פנו אלי מהמועצה בהצעה שלפיה אם אני אבנה שירותים ציבוריים במקום ואפתח גינה וחניון, הם יהיו מוכנים לתת לי חוזה לעשר שנים. זאת הרי בדיחה. מישהו באמת חושב שבגלל שהיתה לי שם פעם חנות מזכרות, עכשיו אני צריך לעשות את הפיתוח הסביבתי כולו? אז אני מנסה להפוך את האתר לשטח קמפינג. בינתיים המועצה לא תומכת בעניין, ולכן גם אין אישורים מהמנהל והקרון סתם עומד במקום. אני מקווה שיגיעו לסוג של פתרון, אבל לא ייתכן שנותנים לאדם רישיון וכמה שנים אחר כך מוציאים לו צו הריסה".

העיתונות הצילה את חופי הכנרת




יהודה גליקמן לא ממש מתרשם מהתירוצים ומהנימוקים השונים, ולו משום שהתוצאה בכל המקרים היא הפקעת זכותו של הציבור להגיע לאותם מקומות. "גם אם המקומות הללו היו שדות קוצים, ורק בזכות שיקום והשקעה של כסף, זמן ומשאבים הם הפכו למה שהפכו – זה לא מצדיק את ההשתלטות", הוא אומר. "לכל אדם שמשקם אתר טבע או מעיין בשטח פתוח, צריך להיות ברור מראש שלטובת הרבים הוא עושה זאת, ולמרות כל המאמצים האישיים ואולי גם הכספיים, הגישה למקום חייבת להישאר חופשית לכל אדם, ללא צורך בתיאום.

"אנשים לא מבינים שלא מדובר במקרה אחד או שניים. מאז שלקחתי על עצמי לדחוף את הנושא, מגיעות אלי עשרות פניות על מקרים דומים בגולן ובשאר חלקי הארץ. רק השבוע נודע לי שבהמשך הכביש שעליו נמצא שטח המרעה של משפחת בן-צבי, ישנו מקרה נוסף - אנשים שקיבלו היתר מהמנהל למסוק זיתים, אבל על הדרך הם גם התחילו שם עבודות לבניית בריכה מלאכותית. במקרה אחר נעשתה השתלטות על 'מעיין תפוז', ליד היישוב בני-יהודה. אפילו לא ברור במי מדובר, אבל הגדר והשלטים המרתיעים הגיעו גם לשם".

גליקמן זועם במיוחד על העובדה שגורמים פרטיים שסוגרים שטחים ציבוריים, עוד מגבים את מעשיהם בתירוצים אידיאולוגיים. "הנימוקים האלה אמורים להפוך אותם לצדיקים ולשוחרי שלומו ובריאותו של הציבור, שעלול לחלות או לטבוע. מדובר בשטויות. יש מה שמותר ויש מה שאסור על פי חוק, וצמצום הגישה למקומות פתוחים הוא אסור בתכלית האיסור. אם הילדים שלי, שיודעים במה מדובר ומה החוק אומר, לא מסוגלים להתעלם מהשלטים שבהם כתוב 'אין כניסה' - זה מראה עד כמה חשוב להעלות את העניין למודעות הציבור.

"אם הציבור יידע שהאנשים האלה הם עבריינים, התופעות מסוג זה ייפסקו. אבל במצב הקיים, כאשר אין פרסום והשתיקה נמשכת, אין פלא שהתופעה מכשירה את עצמה והעניין רק ממשיך. כך בדיוק היה בחופים בכנרת כשאנשים עוד שילמו בכניסה כמו ילדים טובים, גם אם הם נכנסו ברגל, למרות שהחוק אוסר בפירוש לגבות כסף מהולכי רגל. ברגע שהעיתונות עשתה לכך פרסום, אנשים הפכו למודעים והעניין הצטמצם פלאים. הפרסום זה הדבר היחיד שיחזיר את הכוח לציבור, ולכן זה חשוב כרגע יותר מהכל.

"מעבר לכך, המועצה האזורית גולן משקיעה מיליוני שקלים במה שנקרא 'תיירות פתוחה'. הרעיון הוא לפתח כמה שיותר מקומות שהכניסה אליהם תהיה חינם, כחלק מתפיסה אסטרטגית של מיצוב הגולן כפארק התיירות של ישראל. חניונים פתוחים כמו בנחל עיט ונחל אל-על, פרויקט מעיינות קצביה ושיקום אתר בית הכנסת העתיק באום-אל-קנאטיר, הם רק חלק ממה שנעשה ומתוכנן. מהבחינה הזו, ההשתלטות על שטחים פתוחים לא רק מנוגדת לתפיסה של מה שאנחנו מנסים להוביל פה, אלא היא גם מזיקה באופן ישיר לכל אזרח באשר הוא".

בוקסה

תגובות

אורטל צבר, דוברת מנהל מקרקעי ישראל, מסרה בתגובה לנאמר בכתבה כי המנהל מקצה קרקע למרעה לתקופה של שנה אחת, כשרישיון ההקצאה מתחדש משנה לשנה לבקשת החוכר ורק לאחר אישור המִנהל. "יש להדגיש כי חל איסור מוחלט על מקבל הקרקע לבצע בה כל פעולה זולת רעייה", אומרת צבר. "זו גם הסיבה שבגללה הרישיון מחודש מדי שנה על פי ראות מנהל מקרקעי ישראל, שאחראי למנוע השתלטות זרים על אדמותיו, ולמנוע כל שימוש החורג מהמטרה שעליה הוסכם בעת החכירה. במנהל מקרקעי ישראל קיים אגף פיקוח המטפל בנושא של פלישות לקרקע או הסבה לשימושים חורגים, וכאשר מתגלות תופעות מסוג זה המִנהל עושה כמיטב יכולתו למגרן". עם זאת, במנהל מקרקעי ישראל העדיפו שלא לפרט את הסעיפים המופיעים בהסכמי החכירה, ולא ידעו לספר אילו פעולות אכיפה ננקטות בנושא.

המועצה האזורית גולן נמנעה מלהגיב ספציפית למקרים המובאים בכתבה, והעדיפה להתייחס להשתלטות על שטחים ברמה הכוללת. במועצה מבקשים להדגיש כי מדובר במקרים בודדים ולא מייצגים, שפוגעים בתפיסה האסטרטגית של המועצה, המעוניינת להפוך את הגולן לפארק התיירות של מדינת ישראל, תוך שמירת נגישותם של האתרים לכל אדם ללא עלות כספית. "המועצה רואה בחומרה רבה השתלטות של גורמים פרטיים על שטחים ציבוריים או אתרי טבע", נאמר בתגובה, "והיא פועלת למיגור התופעה בשיתוף מנהל מקרקעי ישראל ומשרד הפנים, וכן נערכת למניעת מקרים נוספים מעין אלה".

באופן מפתיע, גם במועצה האזורית וגם במנהל מקרקעי ישראל לא ידעו לומר האם היחידה לפשיעה כלכלית, או כל גורם משטרתי אחר, מעורבים בטיפול בנושא. למרות פניות חוזרות ונשנות למטה הארצי של המשטרה וליחידה לפשעים כלכליים, לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.


איתמר מור , 5/1/2006
הכתבה פורסמה במוסף "דיוקן" של עיתון מקור ראשון




 
שיתוף